פיטר פלצ’יק הודיע על פרישה: ”הכי נכון לפרוש בשיא, אין חרטות”

במסיבת עיתונאים מרגשת שהתקיימה היום (שני) במלון הרודס תל אביב מרשת פתאל, הודיע לוחם הג’ודו המעוטר בישראל, פיטר פלצ’יק, בן ה-33, על פרישה מפעילות תחרותית. פלצ’יק, המזוהה כאחד מהספורטאים האולימפיים הגדולים בתולדות מדינת ישראל, סיים פרק מפואר של יותר משני עשורים בענף הג’ודו.

פלצ’יק פתח ואמר: “חברים יקרים ואהובים, משפחה יקרה – לפני 30 שנה, בגיל 4, כנראה ממש בתקופה הזו בתחילת עונת החוגים לקח אותי סבא שלי למועדון הג’ודו בראשון לציון. אני יודע להגיד שזו לא הייתה אהבה ממבט ראשון, למרות מה שכולם חושבים. בתור ילד מרדן שרק רוצה לצאת ולשחק, לא חיפשתי מסגרת, משמעת וערכים – אבל בחרנו אחד בשני, אני בג’ודו והג’ודו בי. הפכנו לאחד”.

עוד אמר: “גדלתי לסמן מטרה ולעשות הכל כדי להשיג אותה, ככל שהתבגרתי, הג’ודו הפך לעוגן היציב בחיי – המקום היחיד שנתן לי משמעות. הייתי אני, המדויק, החד והחזק. אני לא הצלחתי למצוא את הנקודה שבה החלטתי שזה קורה, זה פשוט אני. יש לי למעלה מ-30 מדליות מאז מדליית הזהב הראשונה בגרנד פרי ב-2017, ואת היום הזה לא אשכח – יום ראשון מני רבים. זו הייתה שנת הפריצה, ההמנון הושמע באבו דאבי, בפעם הראשונה במדינה ערבית. החלום שלי היה להביא מדליה מבירת הג’ודו העולמית, טוקיו 2020, כל מולקולה בגוף שלי הייתה מוכנה להביא את המדליה. אבל הקורונה פרצה וטרפה את הקלפים”.

פלצ’יק המשיך ואמר: “כעבור שנה הגעתי לטוקיו בכושר הכי טוב בחיים שלי עד אותו רגע, אבל זה לא הספיק – נכשלתי ביום האישי את הכשלון הכי גדול בחיים שלי, רק רציתי להיעלם מהעולם. אבל פחות מ-48 שעות לאחר מכן בתחרות הקבוצתית ניצחתי את כל 3 הקרבות שלי וביחד זכינו במדליה קבוצתית מיוחדת. חזרתי כמדליסט אולימפי אבל משהו לא היה שלם, ושם התחיל המסע לפריז. הבנתי שדברים צריכים להשתנות, באימונים עמדתי בסוף השורה ליד הצעירים. באתי צנוע, באתי לעבוד. בניצוחו של אורן הגדול בנינו שיטה, השיטה שלנו, השיטה המנצחת, שיטת הקפסולה – וזה עבד לנו. הדרך התחילה לקבל את הכיוון שלה, והגענו לשיאים חדשים”.

“שוב, חזרתי לשלישייה הראשונה בעולם אבל אז הגיעה השבת השחורה, השבעה באוקטובר”, נזכר, “התעוררתי ב-6:29 לצלילי אזעקות, תפסתי את הראש והתחלתי להבין את גודל האירוע, עשרה חודשים לפני האולימפיאדה ושוב לא יכולים להתאמן באופן מסודר, הראש שלנו עם החטופים, עם החיילים ועם המשפחות השכולות. החלטתי שדווקא עכשיו חייב לעשות יותר, הבנתי שמדליה אולימפית היא לא רק משימה אישית שלי, זו שליחות לאומית. עסקתי בהסברה ישראלית, פעילות שכמעט עלתה לי ביכולת להביא מדליה”.

פלצ’יק המשיך ואמר: “ארגונים פרו פלסטיניים עשו הכל כדי לנסות למנוע ממני להגיע לאולימפיאדה, איימו על חיי ועל חיי משפחתי אבל זה לא עצר אותי. חודש לפני האולימפיאדה אורן, המאמן שלי, שכל את בנו במלחמה. הנוכחות שלו היא קריטית עבורי בכל תחרות. זה חלק בלתי נפרד מהטקס, ופתאום סימן שאלה גדול – האם הוא יהיה ביום הכי חשוב בחיים שלי? לא משנה מה אורן היה מחליט, הייתי איתו. ידעתי שהוא יהיה איתי כמו לאורך כל הקריירה שלי”.

“שנת 2024 הייתה השנה הגרועה ביותר בקריירה שלי, אבל הרוח? הרוח הייתה במקום אחר, ידעתי שאני עולה למזרן המיוחד בפריז ואתן את הנשמה, עד טיפת הדם האחרונה”, המשיך, “עוד לפני היום האולימפי היה לי את הזכות להבחר לשאת את דגל המדינה בראש המשלחת למשחקים. עמדנו על נהר הסיין ומול כל העולם סיפרנו את הסיפור הכי יפה של ישראל, יום שלא אשכח בחיי. הראשון באוגוסט 2024 הגיע, קמתי בבוקר, וידעתי שהיום הזה שלי. אורן תמיד אומר שאלוהים נישק אותי במצח, למרות הפציעות, האיומים והנסיעות תחת אבטחה – הצלחתי להביא את המדליה הראשונה לישראל בפריס.

“ירדתי מהמזרן, וקרסתי, 30 שנה עברו מול העיניים – האימונים עם סבא, הקרבות הקשים, ההפסדים, הנצחונות, הפציעות, הניתוחים, המשפחה שלי שהקריבה. אורן עומד מולי וכל מה שרציתי זה להתחבק ביחד, קרסנו ביחד והוא הרים אותי. זה היה רגע קסום, היינו בפריז אבל הרגשתי בישראל, הדגל שלנו בכל מקום – עשינו את זה. המדליה בפריז היא אישית שלי, אבל בישראל כמו בישראל זו תחושה שהיא של כולנו. זו מדליה של כל ישראלי ויהודי בעולם, מדליה שמראה כמה אנחנו חזקים – שאנחנו פה ולא הולכים לשום מקום”.

פלצ’יק הוסיף: “עשיתי מסע כנגד כל הסיכויים. בתחילת הדרך עבדתי כשומר ברים, ישנתי באוטו וכשלא היה מספיק כסף לאוכל בחדר אוכל ידעתי לשים תלוש ולקחת עוד שלושה בחזרה. עשיתי הכל מבחירה, ידעתי שאהיה מדליסט אולימפי ולא הייתי עושה שום דבר אחרת. היום, אני מסיים את דרכו כלוחם ג’ודו תחרותי, ואני עושה את המהלך הזה ללא חרטות. אני לא פורש כי כבתה האש או כי נמאס לי – גם היום כשאני עוצם את העיניים אני רואה את עצמי כגלדיאטור שמסתער למזרן. אני פורש כי אני חושב שנכון לפרוש בשיא אחרי שנתתי את כל כולי. הגיע הזמן לפרק ב’, זה לא החלטה של יום אחד או של שבוע, זה החלטה לסגור פרק אחד ולפתוח חדש – מגיע להחלטה הזו שלם. זה היה מסע מורכב עם הצלחות אדירות וכישלונות מפוארים. מסע אישי שנכתב ב-DNA שלי”.

פלצ’יק המשיך ואמר: “מתחילת הדרך דאגתי להוות לעצמי השראה, להסתכל כל יום במראה ולהיות גאה בדרך, להנות ממנה ולעבוד קשה כדי לעצב אותה כמו שאני רוצה שהיא תהיה. ידעתי שזה יתן בעירה נצחית כמו הלפיד האולימפית. מה עכשיו? אנחנו חסרי סבלנות בישראל, ושואלים אותי את זה כל הזמן. ההחלטה אחרי המדליה הייתה להקים את קרן פלצ’יק, קרן שתומכת בספורטאים ישראלים. אני שמח להגיד שחלק מהספורטאים שם כבר עשו את הקפיצה ועלו לשלב הבא. התפיסה של ספורטאי בישראל, שצריך לעבוד מסביב לשעון כדי לממן תחרויות וציוד, זו תפיסה שחייבת להשתנות, זה מה שאנחנו מנסים לעשות. הקרן היא מרכז העשייה שלי, נמשיך בשנים הקרובות לבנות אותה כדי שתהיה משמעותית יותר ויותר ותאפשר לספורטאים לממש את הפוטנציאל שבהם. אמשיך לעסוק בהסברה ישראלית חובקת עולם, רק בחודשים הקרובים אבקר בפריז, דובאי, ברלין, ניו יורק ושיקגו – והעבודה רבה”.

על המשך הדרך: “העולם העסקי מרתק אותי שנים, אני נפגש עם המון אנשים משמעותיים בתעשייה ועכשיו הגיע הזמן להפשיל שרוולים ולהיות חלק ממנו. העסקים והספורט משיקים בהרבה נקודות, אני מתכוון לקחת את כל הערכים והמיומנויות שלי מהג’ודו ולהיות הכי טוב שאני יכול גם בזירה הזו. יותר מהכל, מתרגש מהזכות להיות אבא, להנות מהילדים שלי – גולן, רפאל ולורן, לקחת אותם כל בוקר לגן, לבלות איתם, לגדל אותם, לכוון אותם, לתת ביטחון וערכים נכונים להם. אני מאוד מחכה לראות מה עוד הם ירצו לעשות חוץ מג’ודו, אולי שחייה. אני יוצא לדרך חדשה, אבל לעולם אהיה חייל של הג’ודו והספורט האולימפי. אמנם בג’ודו בסוף הלוחם עולה למזרן לבד ומקבל את כל האחריות, אבל רחוק מהאמת לחשוב שאני לבד בסיפור. אני פורש, אבל לא עוזב את הדרך. אני כאן כאן להמשיך להילחם להוביל ולדעת שהאמונה היא מעל ההיגיון”.

לאורך הקריירה המפוארת שלו זכה, בין היתר, במדליית ארד אולימפית מפריס 2024 בקטגוריית המשקל של עד 100 ק”ג, במדליית ארד אולימפית קבוצתית מטוקיו 2020 כחלק מנבחרת ישראל בקטגוריית הנבחרות המעורבות, וכן במדליית ארד מאליפות העולם שהתקיימה בדוחא ב-2023 ובמדליית זהב באליפות אירופה 2020 – כשהוא המדורג ראשון בעולם לשנת 2020. בשנת 2018 זכה במדליית זהב בגרנד סלאם אבו דאבי, ולראשונה נוגן ההמנון הלאומי על אדמה ערבית. לאורך שנות פעילותו כספורטאי בוגר זכה ב-31 מדליות, בהן גם בתחרויות המאסטרס היוקרתיות (שאליהן מוזמנים רק 30 המדורגים הראשונים בעולם והכי דומה ברמת קושי לאולימפיאדה).

באירוע נכחו יעל ארד, יושבת ראש הוועד האולימפי בישראל; משה פונטי, יו”ר איגוד הג’ודו; ואורן סמדג’ה, מאמן נבחרת הג’ודו הלאומית לשעבר ומי שליווה את המדליסט האולימפי לאורך הקריירה ודניאל פלצ’יק, רעייתו.

מאמנו אורן סמדג’ה אמר: “פיטר, אמרת כמעט הכל. קיבלתי את פיטר בתחילת הדרך, עוד לפני שהיה מה שאתם רואים אבל ראיתי את זה מהיום הראשון שראיתי אותו. הוא לא היה הספורטאי הכי טוב, רחוק מאוד מזה אפילו, אבל ראיתי כריזמה, כושר מנהיגות, ספורטאי שלא מוכן לוותר. אחד הדברים שלי כמאמן זה לאתר את הדברים הלאה לפני שהם הופכים למה שהם. באחת התחרויות שציפיתי לפודיום הוא נכשל, ופשוט הכי חיבקתי אותו שם. ראיתי את מה שרציתי לראות”. 

“אנחנו סופרים אותם במדליות, אבל אני ראיתי בן אדם, ראיתי ספורטאי, אחד שנאבק”, הוסיף, “במקריות מטורפת, אין לי מושג איך זה קרה – דרשתי ממנו, לא יודע מאיפה הייתה לי את הזכות, אבל לא ויתרתי עליו. עברנו דרך מטורפת, יש הרבה מאוד חוויות ודברים שאי אפשר להכיל אותם פה היום. פיטר עבר כל כך הרבה דברים, אחד הניסיונות היה להגיע לאולימפיאדת ריו וזה לא צלח בגלל פציעה מאוד קשה. אחרי זה הוא חזר לנבחרת, המשיך והמכה שקיבלנו באולימפיאדת טוקיו היא פשוט המתנה הטובה ביותר שבאה לנו כי בגלל הדבר הזה הגיעה המדליה בפריס”.

סמדג’ה התרגש ואמר: “פיטר סמך עליי בעיניים עצומות שכל החלטה שאקבל תהיה החלטה נכונה. היו עוד כמה דברים, אני הכי מודה לו… אמרתי שלא אבכה היום. מה שעברתי עם עומר, הנוכחות של פיטר גרמה לי להיות שם (באולימפיאדת פריס 2024). זה היה הכי מובן אם הייתי עוזב ולא טס, ואני ידעתי מה המשמעות להיות שם עם פיטר והצוות, עם כל הספורטאים בכלל לא לוותר. כשראיתי את פיטר נמצא שם יום-יום, לא יכולת לוותר על החלום שלו, החלום שלי והחלום של כולם. ההחלטה להיות שם היא החלטה שפיטר גרם לי, להיות שם בשבילו ובשבילם”.

יושבת ראש הוועד האולימפי בישראל, יעל ארד: “פרישה מספורט הישגי היא תמיד עצובה היא פרידה מהדבר שאנחנו הכי אוהבים. אין עוד חוויה כזו באף מקצוע. פיטר פורש היום כאדם שהשיג כל מה שספורטאי יכול לחלום עליו, ניצחון אישי ולאומי בכל מעגל הישגי. פיטר הוא רגיש ואוהב אדם עם לב גדול, ובשם הוועד האולימפי בישראל אני מודה לו על קריירה ענקית ועל מי שהוא”.

יו״ר איגוד הג׳ודו, משה פונטי: “לאורך השנים, הוכחת שוב ושוב שאין גבול למה שאפשר להשיג כשיש תשוקה אמיתית ורוח לחימה אמיצה. אתה לא רק אלוף על המזרון, אתה גם אלוף אמיתי מחוצה לו, תמשיך להוות השראה לדור הצעיר ולהזכיר לכולם שעם עבודה קשה, צניעות ואמונה הכל אפשרי”.

בנאום מרגש של דניאל פלצ’יק, רעייתו של פיטר, שמלווה אותו כחברה וכרעייה מאז 2009 אמרה, “פיטר אתה משהו מיוחד, אחד לדור, אולי אפילו לכמה דורות ואני זכיתי בך לא בגלל המדליות, לא בגלל הניצחונות, אלא בגלל מי שאתה – הדרך, הלב, הערכים. תודה שגרמת לנו להאמין שחלומות מתגשמים”.