שרד בזכות הספורט: סיפורו המדהים של המתעמל אמיל פרקש

בפברואר האחרון ציין אמיל פרקש יום הולדת 96. לפני שלוש שנים, העיד במשפטו של יוזף שוץ, פושע המלחמה הנאצי המבוגר ביותר שעמד לדין לאחר ששימש כשומר במחנה הריכוז זקסנהאוזן בגרמניה. פרקש, המתגורר בחיפה, פנה לאיש האס.אס הקשיש ואמר לו: “השלטון הנאצי שתמכת בו מרצונך, לא היה חזק מספיק כדי להביס אותנו. באתי לראות אותך מחיפה. אתה בן 100. האם העבר האפל שלך שווה כל כך הרבה שאתה לא יכול להתנצל על הסבל שגרמת לי? תהיה אמיץ לפחות עכשיו”. שוץ – שלא הניד עפעף – הורשע ב-2022 שסייע לרצח של 3,518 בני אדם, נידון לחמש שנים ומת לפני מעט יותר משנתיים בגיל 102. פרקש, שנולד בשנת 1929 בז’ילינה, צ’כוסלובקיה (כיום סלובקיה), מתגורר גם כיום בחיפה. זהו סיפורו.

אביו של פרקש היה סנדלר בעל חנות נעליים, ואמו אחות. אמיל היה הבן הצעיר, והיו לו שלושה אחים ואחות נשואה, אם לילדה. מילדותו הצטיין בספורט, החל מגיל 6 התעמל במועדון הספורט “סוקול” והתמיד בכך גם כשנלקח למחנה ריכוז. אחר פרוץ מלחמת העולם השנייה, בהיותו בן 13, נלקח עם משפחתו על ידי הנאצים, והם הושמו במחנות עבודה וריכוז שונים. לאורך תקופת השואה שהה פרקש במחנות הריכוז דכאו, זקסנהאוזן, סרד, ברגן-בלזן ונובקי. באפריל 1942 נלקחו גיסו שני אחיו הבוגרים ארפד ובלה, שהיו גולשי סקי בנבחרת הסקי הצ’כוסלובקית, לעבודות כפייה ונספו. ביוני נשלחו אחותו פפה ובתה התינוקת אריקה לאושוויץ ושם נרצחו בתאי הגזים. פרקש, אחיו דוד פרקש והוריהם נשלחו למחנה הריכוז נובקי, שם עבד בתיקון מכונות תפירה.

באוגוסט 1944 הותקף המחנה על ידי פרטיזנים סלובקים. אביו ואחיו ברחו עם הפרטיזנים, הוא ואימו מצאו מקלט בבית איכרים, תוך התחזות לנוצרים. הגרמנים תפסו את פרקש ואמו, בהמשך גם את דוד, והעבירו אותם למחנה סרד. ממחנה סרד הועברה האם למחנה ראוונסבריק והבנים הועברו לזקסנהאוזן. לאחר לילה אחד נלקח דוד לגרמניה ופרקש לא ראה יותר אף אחד מבני משפחתו ולא ידע על קורותיהם עד סוף המלחמה. במחנה זקסנהאוזן עבד פרקש במיחזור כבלי נחושת עבור חברת סימנס.

הוא נהג לקום מוקדם מאוד, לפנות בוקר, לרחוץ את גופו בשלג ולהתעמל, כדי לשמור על כושר גופני, וכל זה לעיני השומרים הגרמנים. אלה דיווחו למפקד המחנה אשר התרשם מכושרו הגופני, וכך נשלח לקבוצה של שלוש מאות אסירים פוליטיים נוצרים, כשהוא ככל הנראה היהודי היחידי, לתפקיד של “רץ נעליים”. עבודתם הייתה ללכת עם נעלי צבא חדשות במשך 12 שעות ביום, כדי להגמיש אותן עבור חיילי אס-אס, ובתמורה קיבלו פרוסת לחם נוספת ליום. בנוסף גם היו צריכים לשיר שירים של החיילים הגרמניים. בתקופת זו חלה פרקש בדלקת גרון קשה מאוד וטופל על ידי רופא-אסיר פוליטי, מבני ארצו.

על התקופה בזקסנהאוזן סיפר בעבר בראיון ל-YNET: “כל בוקר בארבע וחצי הייתי יוצא מהצריף להתעמל ומסביב היו עומדים גרמנים עם הרובים האוטומטיים, חיילי אס-אס. הם ראו שאני תמיד קם ראשון, יוצא מוקדם, גם בשיא החורף, והגרמנים יודעים טוב מאוד מה זו תנועה נכונה. ואני התאמנתי בצורה נכונה, כל תנועה מדויקת. הם סיפרו את זה למפקד שלהם שזימן אותי אליו למשרד. ואני ניצב מולו לבוש בפיג’מה עם הפסים בכחול-לבן, נעמד בדום יפה ואומר לו בגרמנית טהורה: ‘כן אדוני המפקד, אני עומד לרשותך’. לא פחדתי. אף פעם לא פחדתי במחנות. גם מהמוות לא פחדתי. המפקד שלח אותי לקבוצה של 300 אנשים, שכולם נוצרים, אסירים פוליטים, ורק אני יהודי. העבודה שלנו הייתה לרוץ עם נעלי צבא חדשות. בחמש בבוקר, אחרי המסדר, קיבלנו נעליים חדשות והיינו צריכים ללכת איתן עד חמש אחר הצהריים כדי להגמיש אותן”.

בהמשך הועבר, יחד עם אסירים נוספים, למחנה ברגן-בלזן. שם סבל מהתעללות מידי מפקד המחנה, יוזף קרמר, שהכה אותו קשות, עד כי חשבו אותו למת, והשליכו אותו על ערימת גופות. במהלך הלילה התאושש, התגנב לאחד מצריפי השינה ובבוקר רץ עם כולם למסדר. בספירת הבוקר נמצא אסיר אחד עודף והשומרים ירו בנער אחר, כדי שהמספר יתאים לרשומות. במחנה גם ערכו ניסויים בגופו, הוזרקו לו חומרים שונים והוא הוכה קשות, כדי לבדוק עמידות אסירים לעינויים. המכות פגעו בצלעותיו, כמעט כל שיניו נשברו, ושמיעתו באוזן אחת נפגעה. למרות כל אלה העיד על עצמו, שרוחו לא נשברה. משם הועבר לדכאו, והוצב לעבודה על מטוסי יונקרס.

על ההתעללות שחווה בברגן בלזן, סיפר אמיל פרקש ל-YNET: “הכי קשה היה בברגן בלזן, זה היה קטסטרופה. עשו עליי ניסויים. שמו אותי על כיסא, קשרו את הידיים והיו נותנים לי מכות רצח. רצו לבדוק עד כמה בן אדם יכול לסבול כאב, למקרה שחייל גרמני נתפס בשבי והאויב חוקר אותו. קיבלתי מכות רצח, היו לי שברים בצלעות. שברו לי כמעט את כל השיניים. זה היה נורא. לא נשברתי. להפך. אמרתי לעצמי שאסבול ואצא מזה. וככה זה היה, יצאתי מזה ועד היום אני עוד פה. זה היה רצון של לחיות ולא למות. כוח הרצון. החיים צריכים להימשך. וצריכים לעשות את החיים בצורה נורמלית, ליהנות מהם. חייבים ליהנות, אתה לא יכול לעבוד ולעבוד ולעבוד ולבוא הביתה עייף וישר למיטה. צריכים לדעת לחיות”.

כשהתקרבו האמריקאים, הובלו פרקש ועוד אסירים מהמחנה לכפר נידח, ושם שוחרר על ידי קצין יהודי אמריקאי. אחרי המלחמה חזר לצ’כוסלובקיה ומצא את אביו, אימו ואחיו דוד פרקש בחיים, ואז גם נודע לו על שני אחיו, אחותו ואחייניתו שנספו. פרקש התגייס לצבא הצ’כוסלובקי והתקבל לנבחרת הלאומית בהתעמלות מכשירים. בעקבות הסכם מיוחד, שנחתם בין צ’כוסלובקיה ובין מדינת ישראל, שאיפשר לאזרחים צ’כוסלובקיים לשרת בצה”ל – התנדב פרקש לשרת בחיל האוויר הישראלי, עלה ארצה ב-1949, והתגורר בחיפה. בעקבותיו הגיעו לישראל גם הוריו ואחיו, דוד פרקש.

את דרכו החל בחיל האוויר כחשמלאי מטוסים במשך כ-5 שנים. באותה תקופה גם עבר קורס צניחה והתעמל בברית מכבים עתיד. משם הגיע לנבחרת ישראל בהתעמלות. פרקש הצטיין בהתעמלות מכשירים וזכה במדליות במשחקי המכביה השלישית, בשנות החמישים של המאה הקודמת. הוא היה גם הראשון בישראל, שביצע את התרגיל הקשה על טבעות “כריסטוס”. לפרנסתו, היה פרקש מורה להתעמלות בית הספר בסמ”ת בחיפה 40 שנים, וחינך דורות רבים של תלמידים. ב-2008 קיבל פרקש את אות “יקיר מכבי חיפה”. אמיל נישא לאוה, ניצולת שואה מצ’כוסלובקיה ולשניים נולדו בן ובת. 

בתו איילת סיפרה בעבר בראיון לאתר הרשמי של מכבי תל אביב בכדורסל: “לא רק שעשה ספורט, אלא הוא השוויץ בפני הסוהרים במחנות הריכוז. הוא עשה תרגילי ספורט מדויקים ושאלו אותו מאיפה הוא יודע להתעמל ככה, אז הוא סיפר שהיה בחוגי ספורט במסגרת סוקול. הוא כל הזמן מזכיר שהיה קם בארבע בבוקר לעשות תרגילים בשלג ונבחר בגלל שראו שהוא כזה ספורטאי, למרות שהיה שלד עצמות. תמיד היה חשוב לו לעשות ספורט, גם בזמן השואה, הוא תמיד אמר ‘זה אחד הדברים שמביאים לי בריאות’. הוא המשיך עם זה בווינגייט ובכל מיני מקומות. תמיד לי ולאחי אמר חשוב שתעסקו בספורט, לאו דווקא בשביל המקצוע. יש לו שולחן של מדליות”.