מורן סמואל: ”עשיתי את שלי, הכי מרוצה בעולם. מחכה ליורשת”

דווקא בבוקר קשה ועגום כל כך לעם ישראל, ואחרי מדליות ארד בריו וכסף בטוקיו, החותרת מורן סמואל זכתה אתמול (ראשון) במדליית בזהב הפראלימפית הראשונה בקריירה שלה ב-2,000 מטר PR1, ודאגה ש”התקווה” תתנגן בפעם השלישית במשחקי פריס 2024.

אחרי שצרחה את ההמנון על הפודיום וגם הניפה פעמים רבות את ידיה בתנועות ניצחון במהלך ההמנון, מורן סמואל אמרה לערוץ הספורט: “התחלנו את היום הזה בעצב. אם הייתי יכולה הייתי שותקת. אחרי כל מה שקרה היום. הגעתי למשחקים האלה עם מנטרה שאומרת שאם אהיה מפוקסת אהיה שם, אבל היום זה התחלף. אמרתי לעצמי ‘מורן זה בזכות, זה בגלל, זה למרות’. פריבילגיה להיות כאן, בבועה הזאת של המשחקים הפראלימפיים. לסיים את זה עם זהב ולצרוח את ההמנון מהבטן שלי? לא אשכח את זה בחיים”

סמואל המשיכה: “סוף המקצה היה קשה ברמות מבחינת התנאים, היו הבדלים מטורפים בין החצי הראשון לשני. היה קשה, הייתה רוח חזקה, אבל התמקדתי בכל מכה ואמרתי לעצמי שעד לא אשמע את ה’ביפ’ של הסיום לא אעצור. אני רוצה לחצות. בשנייה שחציתי פשוט התפרקתי, פרצתי בבכי בלתי נשלט. אני חושבת שזה הכל ביחד. זה יצא ממני בלי שליטה. בשניות האחרונות את מבינה את זה, חוצה את הקו ופשוט מתפרקת”.

החותרת הוסיפה: “השלמתי את הצבע שרציתי. חמישית בלונדון, ארד בריו, כסף בטוקיו ועכשיו זהב בפריז. היו שלוש שנים מורכבות מאוד, אין לי דרך לתאר לכם כמה המצב הזה שונה מהאולימפיאדות הקודמות וחשוב לי להעביר את המסר הזה הלאה. היה רגע שבו אמרתי ש’נגמרו לי החיים’, אבל אמרתי ש’נגמרו לי החיים כמו שהכרתי אותם’. חשוב לעשות את השינוי הזה, הוא לא פשוט. בשלוש השנים האלה לא ויתרתי לעצמי, הייתי חייבת להתחמק מהספקות. תהיו יותר חזקים מהתירוצים שלכם, יותר חזקים מהספקות. חשוב להאמין, לעבוד קשה. מהמקום הכי צנוע שלי. התמודדתי עם כל מיני סוגים של אובדן. צריך להאמין בהם, להיות מלאים בתקווה. אני חושבת שהנבחרת הפראלימפית יכולה להיות המגדלור. אני לוקחת על עצמי להיות המגדלור. אני בטוחה שאמשיך להיות מעורבת בכל מה שאפשר”.

סמואל סיכמה: “אני רוצה להודות לאשתי לימור, לילדים, להורים שלי, למשפחה המורחבת, לכל האיגודים, הוועדים, הספונסרים. הם הלכו איתנו בתקופות-לא-תקופות ובחרו להעצים את הספורט הפראלימפי. תמשיכו לעשות את זה, תמשיכו לתמוך בנו. חשוב לי להזכיר כמה כל הסיפור הזה הוא סגירת מעגל מכל הבחינות. אנחנו מתאמנים במרכז דניאל לחתירה, מרכז ע”ש דניאל עמיחי. אמו לקחה את האובדן הכי גדול שלה ויצרה מציאות של מסוגלות, ספורט וניצחונות. לינדה, גם את בלב שלי. כל אחד ואחת ממכם איתי כל הזמן. כשאני בסירה אני לא חושבת על אף אחד. אני נכנסת ל-zone שלי. לפני ואחרי כולם איתי, אבל ב-10 הדקות של המקצה אני חושבת רק על דבר אחד, לעשות הכי טוב שאפשר. אין ספק שהילדים שלי הם כוח העל שלי”.

סאלח שאהין אמר אחרי הזכייה במדליית הארד: “עמדנו בזינוק ושמענו את ההמנון של מורן שקיבלה את הזהב, והייתי עם דמעות. זה היה לנו בראש לאורך כל הדרך. התחלתי עם בוקר ממש קשה עם כל מה שקורה במדינה בתקופה הזאת ואמרתי שצריך להביא אור בקצה המנהרה. צריכים לעכל את המעמד שאנחנו נמצאים בו והשמיים הם הגבול”.

שותפתו שחר מילפלדר: “היה לנו בראש לתת גאווה למדינה. בכיתי בבוקר מהבשורות הקשות ועכשיו אני בוכה מהבשורות הטובות ושולחת את החיבוק הכי גדול שאני יכולה למשפחות החטופים ולכל אזרחי מדינת ישראל. זה חלק מהדרך שלנו, כמו עם ישראל. יש לנו תמיד עליות וירידות. לפני שלושה חודשים הבאנו את ההצלחה ואנחנו פשוט שמחים להיות פה עם המדליה על הצוואר”.