ראובני: ”רציתי לייצג את גיבורי ישראל, עדיין לא מעכל מה קרה”

כנגד כל הסיכויים, תום ראובני הוא האלוף האולימפי בגלישת רוח בדגם ה-IQFoil במשחקים האולימפיים בפריס. השייט בן ה-24 אמנם לא נחשב בתחילת האולימפיאדה כאחד המועמדים למדליה, אך הוא ניפץ אתמול (שבבת) כל תקרת זכוכית בימים האחרונים בדרך להישג שיא בקריירה. ראובני כעת הוא לא רק מדליסט הזהב הרביעי בתולדות הספורט הישראלי – אחרי ארטיום דולגופיאט, לינוי אשרם ומאמנו של ראובני גל פרידמן, אלא גם המדליסט המפתיע ביותר של ישראל אי פעם, בטח מבין הארבעה שזכו בזהב.

לאחר הזכייה, אמר תום ראובני: “ייקח לי שבוע להבין את זה. מדהים לעשות את זה 20 שנה אחרי גל המאמן שלי, ואין לי מה להוסיף. הייתי הסוס השחור ואף אחד לא ציפה לפני שלוש שנים, אבל רשמתי שאני רוצה מדליית זהב בפריז 2024, ועשיתי את זה. האמנתי בעצמי. פחדתי לסיים חמישי או רביעי, כבר קרה לי פעמיים שלא עליתי מחצי הגמר, ואני זוכר את התחושה המתסכלת. רציתי ליהנות מהחוויה המטורפת, ולעשות הכל כדי לשמוע את התקווה. אני מקווה שגם ארטיום (דולגופיאט) יעשה תוצאה טובה”.

האלוף האולימפי המשיך: “אני שמח ששומעים את התקווה לגיבורים שנפלו במלחמה ולחטופים שבעזה. זו גאווה לישראל. אני עוד לא קולט… ההורים שלי פה, המשפחה שלי וחברה שלי פה שהם חווים את זה יחד איתי. הם תמיד האמינו בי, דחפו אותי ותמכו בי לאורך כל הדרך. אנחנו צוות אחד גדול שעובד ביחד למדליה, יש את הנבחרת שעזרו להתאמן, עשינו המון שיוטי מדליות כדי להתאמן לקראת זה. אני לא הולך לדבר על גלישה אולימפית הרבה זמן (בחיוך). הולך ליהנות ולא לחשוב על זה. לנשום עמוק וזהו”.

במסיבת העיתונאים, אמר ראובני: “גם עכשיו אני לא מאמין שזה קרה. כשראיתי את שרון זוכה במדליית הכסף זה הוריד ממני לחץ, ברגע שהתחלתי את הגמר ידעתי שאני צריך לעשות הכי טוב שאני יכול. כל הקמפיין נבחרת הנשים הייתה כל כך דומיננטית וכל כך רציתי שהרגע שלי יבוא ואני אוכיח את עצמי. שרון קנטור? אני יודע כמה קשה היא עבדה על זה וכמה היא גולשת על והייתי ממש שמח שהיא השיגה מדליית כסף. זה הוריד ממני לחץ, ברגע שהגעתי לגמר ידעתי שאני צריך לעשות הכי טוב שאני יכול”.

האלוף האולימפי הטרי דיבר על העתיד: “אני לא מבטיח שום דבר אבל אני כן בטוח שאמשיך לקמפיין נוסף. עבדתי כל כך הרבה שנים בשביל להגיע לרגע הזה. הפרס הכספי? אני דיי צנוע, הכסף הזה יישמר לעתיד למשפחה ולילדים שצריך לפרנס אותם. אני לא הולך לעשות עם זה שום דבר מיוחד, אטוס עם חברה שלי לחופשה לגלוש בגלים וזה התוכניות. אחרי זה אחזור להתאמן”.

על תחילת הדרך, אמר ראובני: “אני זוכר שהתחלתי לגלוש בגיל 8, גרתי אז באירלנד והיינו בשליחות מטעם ההורים. חזרנו לארץ ומיד אבא שלי רשם אותי לגלישה ואז נחשפתי לעולם הגלישה האולימפית. אני זוכר את עצמי הולך במועדון הגלישה ומדמיין את הטבעות האולימפיות, עבדתי מאוד קשה כדי לנסות להגיע לטוקיו ולא הצלחתי ועשיתי לעצמי רשימה איך להגיע לזהב. לא הצלחתי להגשים את כל הרשימה, אבל את החלק הכי חשוב שלה עשיתי”.

המאמן גל פרידמן, שזכה עצמו במדליית זהב באתונה 2004, אמר: “ברור שהאמנתי בו כל הדרך. הייתה לי הרגשה טובה גם לפני התחרות כל השבוע אני אומר לו יש לך את זה רק צריך לקחת, יש את היכולת. כל פעם ראינו איך המתחרים מאבדים את זה מלחץ והכל. מבחינת לחץ אנחנו במקום הנכון, מתמודדים עם זה טוב, רגועים. זה הכי חשוב באולימפיאדה. ברגע האמת להוציא את זה כשכולם פה מתפרקים. מה-7.10 לא היה אנרגיות לאף אחד ולא ממש התאמנו. היה לנו קשה מאוד לחזור לאימונים, הוועד עשה לנו שיחות להסביר שהדרך שאנחנו יכולים לעוקר מלבד להתנדב זה דגל ישראל לראש התורן”.

פרידמן המשיך: “זה נכון שראובני היה בקרב על הכרטיס עם שאר חברי הנבחרת זה פגע בו והפריע לו למרות שסיים שמיני באליפות העולם. שמנו לו מטרה שיתמודד על מרוצי מדליות, רצינו שיהיה לנו את תנאי האימון הכי טובים, זה היה בראש כל הזמן שהוא על שיוט מדליות. בסוף זה מה שהכריע לא לעלות לשם זה כישלון מטורף. לשמחתנו הוא עמד בזה כמו גדול. עד עכשיו חשבנו רק על השיוטים, עכשיו נחשוב איך לחגוג”.