עמדו בחזית התקומה: רז הרשקו ומורן סמואל קיבלו אות אבירות
''אות אבירות מרכז פרס לשלום ולחדשנות'' הוענק לספורטאיות הבכירות., שעמדו בחזית השיקום והתקומה של החברה הישראלית מאז ה-7 באוקטובר. סמואל: ''גם מכאב הכי גדול, יכול לצמוח כוח''. הרשקו: ''מרגש מאוד''
היום (רביעי) התקיים הטקס המסורתי של מרכז פרס לשלום ולחדשנות שמתקיים זו השנה החמישית, והוקדש לנשים פורצות דרך ומעוררות השראה שהפגינו נחישות, מנהיגות, יוזמה ונתינה, והשפיעו גם בשנה שלאחר מאורעות ה- 7 באוקטובר בכל חלקיה המגוונים של החברה הישראלית וביניהן: ריטה, אפרת דאום, עדינה בר שלום, רותי ברודו, מיכל פעילן, קרן נויבך, דניאל עמית, אבישג שאר ישוב, רז הרשקו, מורן סמואל, מלי זנדר, מעאלי מסראווה ועוד.
במהלך האירוע הוענק ‘מטבע התקווה’ לנשים הגיבורות שחזרו מהשבי, אמהות ובנות המשפחה של החטופים והחטופות, שעומדות בחזית ההסברה להעלאת המודעות למען החזרתם של כולם וכולן הביתה. בין הנשים שהגיעו: שלי שם טוב, אביטל דקל חן, רז בן עמי, סיגי כהן, יוכבד ליפשיץ, עידית אהל, מירב לשם גונן, סימונה וימית אמה ואחותה של דורון שטיינברכר, מנדי דמארי, מורן סטלה ינאי, סילביה קוניו, חגית חן, ורדה בן ברוך ויעל סבתו ואמו של עידן אלכסנדר, אסנת מטלון, סילביה קוניו, רותי סטרום, חירות נמרודי, ניצה קורנגולד, כרמית פלטי קציר, שירית שני ומאי ירושלמי ויעל אדר.
המדליסטית הפראלימפית מורן סמואל: “אני יודעת מה זה לקלף את עצמי מהמיטה ולחפש את המוטיבציה, ואני יודעת גם מה זה כוח על אנושי, ואני יודעת כמה המשפחות מעניקות לנו את הכוח העל אנושי הזה. וזה נמצא בכל אחד ואחת מאיתנו ואסור לנו לוותר! כספורטאית מלמדים אותנו לעשות הפרדה, להיות הכי טובים. אם יש משהו שלמדתי השנה- גם מכאב הכי גדול, יכול לצמוח כוח. עם הכוח הזה אני נכנסת לתחרות, אני פה בזכות. כשחציתי את קו הסיום ראשונה, הוכחתי לכל העולם שאנחנו פה כדי להישאר. מיד אחרי הגמר הדבר היחיד שאמרתי זה שאני זקוקה לדקה דומיה. צריך לזכור את זה. עד שכולם יחזרו”.
הג’ודוקא הישראלית וזוכת מדליית הכסף במשחקים האולימפיים פריס, רז הרשקו: “זה ממש מרגש אותי לעמוד פה. מאז השבעה באוקטובר, שאני גם איבדתי חבר מאוד קרוב בקרב בבארי, היה לי קשה לחזור להתאמן ולהתחרות. הבטחתי לעצמי שכל מה שאני הולכת לעשות זה בשביל יונתן ז”ל, חברי הקרוב. גיבור כמו אלפי הגיבורים שלנו. אנחנו נעשה הכל כדי שכולם יחזרו. אני זוכרת שלפני האולימפיאדה אמא של רומי דיברה איתנו, משהו שחקוק לי עד היום בראש. היא ביקשה שנהיה הקול של החטופים, וזה מה שהנחה אותי. זו הזכות שלי, להמשיך להילחם ולהשמיע את הקול של כולם. להראות לכולם כמה אנחנו עם שלא נשבר והכי חזקים. אבל הלב לא שלם עד שכולם יחזרו הביתה”.
