סערת שלט הפריסה: מכבי חיפה נקנסה ב-50 אלף שקלים בפועל

בית הדין המשמעתי של ההתאחדות לכדורגל גזר היום (חמישי) קנס כספי של 50 אלף ש”ח בפועל – פי 5 מהדרישה המקורית של תובע ההתאחדות עו”ד גלעד ברגמן – ו-100 אלף ש”ח על תנאי בגין שלט הפריסה שהונף במשך 10 דקות בדרבי ביום שני האחרון, תוך שהדיין עו”ד נועם ליובין מטיח ביקורת חריפה וחריגה בעוצמתה על התנהלות הקבוצה והמסר שעלה מהיציע. הירוקים, שלא הופיעו לדיון ובחרו לשלוח כתב הגנה, הורשעו בעבירות של אי קיום חובת הקבוצה הביתית והתנהגות בלתי הולמת של אוהדים.

תחילה הדיין עו”ד ליובין התייחס לעניין ההרשעה וקבע כי “ראוי היה כי הנאשמת תועמד לדין בסעיף עבירה קשה יותר לפי סעיף 20 יג’ לתקנון המשמעת- ‘קריאות גזעניות/פוגעניות'”, כשהוא מצטט את הסעיף ומדגיש: “קריאות גזעניות ו/או פוגעניות התבטאות בעל פה או בכתב או מעשים, הפוגעים בכל אופן שהוא, בכבוד האדם או קבוצת אנשים, בשל צבע עור, גזע, דת, שפה, דעה פוליטית, מוצא אתני, מוגבלות, מגדר או העדפה מינית” (ההדגשות במקור), כך שהוא סיכם: “אין יותר מתאים מסעיף זה למקרה זה – דבר שיכול היה לשקף גם את חומרת האירוע אולם זאת לא נעשה משום מה”.

בעניין הענישה, כתב: “בטרם אגזור את עונשה של הנאשמת, אדגיש כבר עתה כי אותו ‘מייצג’ אשר היה על אותן כרזות/דגל פרישה הינו מייצג חשוך, ברוטאלי, דוחה, ומבזה, המעודד אלימות קשה כנגד נשים ומהווה שפל מדרגה כמוהו טרם ראינו ושיא חדש של איבוד עשתונות מוסרי ביציעים ואשר בגינו צריכה להרגיש הנאשמת קצת יותר מ’אי נוחות רבה’. קשה להאמין כי היה מי שהשקיעו מחשבה (וספק אם ‘מחשבה’ היא תיאור הפעולה הנכונה אשר הביאה לייצור אותו דגל) ואף ייצרו בעמל רב את אותו מיצג פוגעני, אלים, נאלח, וחסר כל רגישות המעלה קונוטציות למקרים קשים וכואבים מעברנו הלא רחוק (גם אם המדובר לכאורה ‘רק’ בקונוטציות, וספק כבד בליבי אם ‘רק’ בקונוטציות עסקינן)”.

עוד כתב: “בהמשך לכך הרי שראוי היה כי אותה לשון רכה בה נקטה הנאשמת בהודעתה לתקשורת ולביה”ד , בתיאור תחושותיה לאחר מעשה כ’תחושת אי נוחות רבה’ תוחלף בלשון חד משמעית, קשה ובוטה יותר ובהבעת שאט נפש וסלידה מאותו מיצג, ומאותם מתכנני ‘אירוע הפרישה’ הראויים לגינוי בלשון קשה וחד משמעית אשר אינה מותירה מקום לספקות. אדגיש כי בניגוד לטענות הנאשמת בכתב הגנתה- אין על הנאשמת לעסוק בחיפוש אחר אחראים ‘מבחוץ’ למחדל אלא מוטלת עליה החובה לאתר את אותם אחראים לאותו מעשה דוחה ‘מבית’ (אם המדובר באוהדיה ואם המדובר במי מעובדיה אשר אישרו הצגתן של כרזות אלו, ולטפל בהם ביד קשה. ספק בליבי אם לא יודעת הנאשמת מי הם אותם אלו האחראים למעשה זה ואם יודעת היא הרי שכאמור לעיל ראוי כי תטפל בהם ביד קשה באופן מהיר ומיידי”.

הדיין הדגיש: “את אותם ‘אוהדים’ שעסקו ‘במלאכת היצירה’ של עידוד דוחה למעשה אלימות מינית כנגד נשים, יש להוקיע ולהקיא מתוך כלל אוהדי הקבוצה ובוודאי שלא ניתן לכנותם ‘אוהדים’ כי בינם ובין מעשה האהדה אין דבר וחצי דבר”. עוד ענה הדיין לטענות ההגנה של הירוקים וכתב בין היתר: “לעניין טענת הנאשמת בדבר הגורם האחראי על אישור תוכנו של אותו דגל פרישה הרי שטענות הקבוצה וניסיונה להפחית מאחריותה ולהעביר את האחריות לכתפי המשטרה, גם אם נאמר הדבר בחצי פה, ראויות אף הן להידחות… המשטרה קובעת בנוהל אליו כפופות כלל הקבוצות כי הגורם האזרחי המאשר- דהיינו מנהל האירוע מטעם הקבוצה הוא המאשר את תוכן הכיתוב על גבי אותו דגל, וזאת בניגוד לטענות הנאשמת וכאן כשלה לראשונה הנאשמת”.

עוד כתב הדיין: “ניתן לקבוע בוודאות כי בנוהל הקיים , דגל הפרישה עבר תחת ידי גורם זה או אחר השייך לנאשמת – ואושר להנפה ופרישה וכי למעשה לא יכולה להיווצר סיטואציה מעשית בה מונפות כרזות מעין אלו מבלי שיודע על תוכנן ומאשר הנפתן מי מאנשי הקבוצה. לכן ראוי לה לנאשמת כי תעשה ‘בדק בית’ ותבחן מי הוא אותו גורם מטעמה אשר אישר את פרישתן של הכרזות ולא תעסוק בהפניית חיצים בנושא זה כלפי המשטרה. כאמור לעיל, גם פרק הזמן בו היו אותן כרזות פרושות בפועל, מעורר מחשבה. בניגוד לטענת הנאשמת כאילו פעלה באופן מיידי להסרת הכרזות, הרי שכאמור על פי דו”חות השופט והמשקיף, מרגע עליית הקבוצות ועד לכ- 2 דקות לאחר התחלת המשחק נותרו הכרזות פרושות על פני היציע כולו- דהיינו כ- 10 דק’ ויותר, וכאן כשלה הנאשמת בפעם השנייה”.

הדיין הדגיש: “מצופה היה כי מייד עם פרישתן של אותן כרזות תבצע הנאשמת באמצעות כוח הסדרנים שברשותה, בסיוע כוח משטרה, פעולה להסרתן המיידית אולם נראה לכאורה כי גם זאת לא נעשה, וגם אם נעשה הרי שעבר פרק זמן ניכר מרגע פרישת הכרזות ועד להסרתן, ולמצער נותרו הן פרושות על כנן לעיני כל במשך דקות ארוכות. בשולי הדברים אוסיף כי גם פרק הזמן שחלף עד הוצאת הודעת הגינוי מצד המועדון – שעות רבות לאחר תום ההתמודדות ולמעשה כמעט יום לאחר מכן, אינו מוסיף כבוד רב לעושים במלאכה, וגם כאן נדרשת הייתה פעולה מהירה יותר שלא נעשתה.

על טענות הירוקים ל”אכיפה בררנית” גם אם לא מפורשות, נכתב כי “בהציגה מספר מקרים של דגלי ושלטי פרישה אשר אף הם הביעו לכאורה אקט אלים זה או אחר ובגינם לא עמדו לדין אותן קבוצות. נראה כי גם טענה זו ראויה להידחות. ראשית הרי שעניין היות מעשיי אוהדי הנאשמת עבירה על פי תקנון המשמעת, אינו מוטל בספק ואין עליו וויכוח. מדיניות העמדה לדין וענישה של ההתאחדות לכדורגל בגין עבירות משמעת שונות, משתנה מידי פעם כאשר מעשים אלו ואחרים הופכים לקיצוניים, ואלימים יותר ויותר או הופכים ל”תופעות” רחבות היקף, אשר ראוי לטפל בהן ביד קשה ולהפסיק להכילן, על מנת להילחם בהן. כך גם במקרה שלפנינו. זכותה המלאה (ואף חובתה) של ההתאחדות לכדורגל, להחליט כי קצה סבלנותה למעשים מעין אלו ולהעמיד לדין מכאן והלאה את הנאשמת וכל קבוצה אחרת בגין מעשים מבזים כגון אלו. ותדע זאת הנאשמת ויידעו זאת הקבוצות האחרות מיום זה והלאה, לאחר שכבר התריעה על תופעה זו וביקשה מן הקבוצות להילחם בה”.

הדיין סיכם: “כאמור מדובר באירוע מבזה ושפל המעורר קצת יותר מ’אי נוחות’, ואשר לראייתי מעמיד את הנאשמת על צומת של החלטה להיכן פניה מועדות – האם להמשיך ולהוות קבוצה מובילה בכדורגל הישראלי, האמורה לשמש דוגמה וסמן מוביל להגינות וכיבוד הזולת, או להפוך לקבוצה אשר יציעה נשלטים באמצעות מיעוט אלים המאבד כל רסן מוסרי כפי שנחזה להיראות במקרה זה ומכתים את הקבוצה וציבור שלם הבא להנות מחוויית המשחק , דבר שיותיר בסופו של יום יציעים שוממים. על הנאשמת להעביר מסר חד וברור לאוהדי הקבוצה בדגש על כך כי חופש העידוד, היצירה והביטוי אינו החופש לביזוי ולפגיעה שפלה כפי שנעשה במקרה זה ע”י אלו המכנים עצמם ‘אוהדים’ ועל הסנקציות בהן תנקוט הנאשמת בעתיד באם יחזרו על עצמם מקרים מעין אלו”.

הדיין הוסיף: “כאמור ביקש תובע ההתאחדות בבקשת הענישה כי על הנאשמת ייגזר עונש של קנס כספי בפועל בסך 10,000 ש”ח וכן קנס ע”ת ע”ס של 20,000 ש”ח בכל הרשעה בעבירה של פרישת שלט פוגעני מעין זה. איני יכול לקבל את בקשתו זו של תובע ההתאחדות עם כל הכבוד הראוי. מדובר במעשה קשה שאת שאט הנפש ממנו, הבעתי במילים רבות לעיל. לטעמי הרי שאין בקשת הענישה תואמת ולו במקצת את המעשה שנעשה ובוודאי שאין בה על מנת לשקף את רצף הכישלונות המתואר לעיל, בהן לקתה הנאשמת במקרה זה קל וחומר שאין בה על מנת להרתיע או להעביר את תחושת שאט הנפש מן המעשה. אדגיש כי אם היה זאת באפשרותי, הרי שראוי היה במקרה זה לגזור על הקבוצה בין היתר עונש של סגירת אותו היציע, אולם כידוע עונש זה נגרע זה מכבר מסל העונשים העומד לטובת בית הדין”.