השוער היקר בהיסטוריה: אליסון חתם בליברפולהכנה: בני יהודה הביסה 0:9 את סבוז'ה הבולגריתגיא לוזון: ''אין לנו שום תירוצים, היינו צריכים לעבור''השפלה: בית''ר ירושלים הודחה מהליגה האירופיתאיביץ': ''עשינו את העבודה, אבל זו רק ההתחלה''העבודה הושלמה: מכבי ת''א עלתה לשלב הבאקאניוק סיכם במכבי פ''ת, התקציב אושר בבקרההבקרה התקציבית הורידה את הפועל פ''ת לליגה א'הבורר קבע: הפועל עכו תשוב לניהולה של העירייהנדחתה עתירת הפ' חדרה לקבל אישור ניהול תקין
חולמת בגדול. צעדן בלכר (אינסטגרם)

השחיינית שחולמת על טוקיו: הכירו את עדן בלכר

שלישי | | 15:30    מאת ויק דסה

היא בת 20, חברת נבחרת ישראל ואמא שלה היא המאמנת שלה והאישה שהיא מעריצה יותר מכל - אבל החלום הכי גדול שלה הוא להגיע למשחקים האולימפיים ב-2020. אם היא תמשיך בדרך שלה, ספק אם משהו יעצור אותה

עדן בלכר בת ה-20 היא שחיינית אומנותית מאגודת הפועל גדרת. היא החלה להתאמן בגיל שמונה בבכירה בעשרת, בה היא מתאמנת עד היום. בלכר מספרת: "כרגע, אני חושבת שאני במצב הכי טוב שאי פעם יכולתי לבקש. מאז היותי ילדה בת 12 אני חלק מנבחרת ישראל, אבל רק לפני שנתיים התחלתי להתחרות 'במגרש של הגדולים'".

בלכר מפרטת: "עליתי לקטגוריית גיל בוגרות (כלומר גילאי 18 ומעלה) בקיץ האחרון, ייצגתי את ישראל באליפות העולם שהתקיימה בבודפשט (אליפות העולם הראשונה שלי בקטגוריית בוגרות). באליפות העולם הזו ייצגתי את המדינה בארבעה תרגילים - יותר מכל אחת אחרת בנבחרת, כך שהאחריות עליי הייתה גדולה מאוד. שניים מהתרגילים שבהם השתתפתי היו קבוצתיים - קבוצתי טכני (שמתמקד בעיקר בתרגילי טכניקה) וקבוצתי חופשי (שמתמקד יותר בכוראוגרפיה). בנוסף, בת הזוג שלי לספורט, יעל פולקה, ואני ייצגנו את ישראל בתרגילים הזוגיים (דואטים) - גם כאן ישנו תרגיל דואט טכני, ותרגיל דואט חופשי. השנה הנבחרת החלה את עבודתה מוקדם וכבר באוגוסט החל מחנה האימונים הראשון שלנו לקראת תחרות המטרה של השנה - אליפות אירופה שתתקיים בסקוטלנד. בנוסף, איגוד השחיה הביא לעבודה עם הנבחרת גם מאמנת חדשה ומצויינת שמכוונת הכי גבוה שאפשר. היא מציבה לנו מטרות שאפילו בחלומות שלנו לא היינו מעלות על דעתנו, אבל בעזרתה ובעזרת עבודה קשה הכל נראה אפשרי".

על רגע השיא שלה: "זה היה בשנה שעברה, באליפות צרפת הפתוחה שהתקיימה בחודש מרץ. הדואטית שלי יעל ואני נבחרנו לייצג את ישראל בתור הדואט שייצג  את ישראל באליפות העולם! מה זה אומר בעצם? זה אומר הכול! זה אומר שאני ויעל הדואט המוביל בארץ, זה בעיקר אומר שהצלחנו להוכיח לכל מי שעמד בדרכנו ושם לנו רגל שאנחנו הדואט המתאים למשימה, ושנעמוד בה בגבורה. בעצם האליפות בצרפת שימשה בתור התחרות הנייטרלית שמטרתה היא לקבוע איזה משלושת הדואטים מישראל שנשלחו להתחרות, הוא הדואט הכי טוב שגם שיצא לייצג את אותנו באליפות העולם. למה נייטרלית? בענף שלנו השיפוט הוא מאוד קשה. אין כאן דרך מדויקת והביצוע הוא לא מדיד - אין אינדיקציה של גובה, מהירות או מרחק. אצלנו בענף השיפוט נעשה על ידי בני אדם, כל אחד ומראית העין שלו. בעצם שופט אחד יכול להביא לך ציון גבוהה יחסית והשופט השני יכול להביא לך ציון נמוך יחסית ואתה לא יכול לעשות עם זה כלום, כי כל אחד הביא את הציון שלו לפי מה שהוא ראה ולפי מה שהוא חושב שנכון להביא".

עדן בלכר (אינסטגרם)
עוד הוסיפה בלכר: "לצערי הרב בארץ נוצר מצב שבתחרויות השיפוט לא תמיד הכי הוגן - הרבה שופטים מעדיפים אגודות מסוימות, ונותנים ציון לפי שם הספורטאית שמבצעת אותו או לפי שם האגודה שממנה היא מגיעה ולווא דווקא לפי הביצוע. זאת הסיבה שהוחלט שהתחרות שתכריע מי הדואט הבכיר בישראל תהיה האליפות בצרפת, שם השופטים היו שופטים בינלאומיים מכול מיני ארצות ומהדרגה הכי גבוהה שיש, שופטים בלי אינטרסים אישיים ובלי לדעת מאיפה כל אחד ומה הסיפור שלה  בצרפת התחרות הייתה מאוד קשה,  כול שלושת הזוגות שטסו מישראל היו ברמה גבוהה וקרובה אחת לשנייה. כול זוג התחרה בשני תרגילים - בתרגיל הטכני ובתרגיל החופשי והשקלול של שני התרגילים בעצם הוא זה שהשפיע על הבחירה של הדואט לאליפות העולם. בהתחלה התחרנו שם בתרגיל החופשי ובתרגיל הזה זוג אחד עקף אותנו בניקוד. אנחנו היינו בהלם שזה קרה, הצמד השני והאנשים מהאוגדה שלו כבר התחיל לחגוג ולשמוח, ואנחנו והאנשים מהאגודה שלנו היינו בהלם, בשוק ובעיקר מבואסים".

בלכר סיכמה: "אבל זה לא הסוף , אנחנו ידענו שיש לנו עוד הזדמנות - הרי יש עוד תרגיל אחד לבצע ומה שיחליט בסוף זה השקלול - אז לא ויתרנו. לי בכלל הייתה הרגשה כל הזמן הזה שהכול בסדר, זה עדיין לא נגמר. אנחנו נצליח לעשות את זה, אנחנו נעקוף אותם ונצליח. ובאמת זה מה שקרה - הזוג שעקף אותנו בתרגיל הראשון התחרה לפנינו ככה שידענו כבר לפני שהתחלנו את התרגיל איזה ניקוד אנחנו צריכות להשיג בשביל לעקוף אותם. עשינו את התרגיל, נתנו את כול כולנו ואז הגיעה הדקה הכי ארוכה והכי מלחיצה שהייתה לי בחיים. הדקה שבאה אנחנו יוצאות מהמים אחרי התרגיל ועומדות ומחכות שיגידו לנו את הציון שלנו. נצח, זה מה שהיה שם. עמדנו וחיכינו וחיכינו וחיכינו כאילו עמדנו שם שנים ואז הופע הציון. היינו בהלם, הציון שלנו היה מספיק בשביל לעקוף אותם. זה היה רגע שהוא חלום הרגע שלו חיכינו, שמחה ענקית שלא הייתה כמותה. אנחנו הדואט שייצג את ישראל באליפות העולם! זה היה מבחינתי רגע השיא. הרגע שהרגשתי שאפשר להשיג הכול אם רק רוצים ומאמינים".

השחיינית האומנותית סיפרה: "רגע השפל שלי היה בשנת 2015, בה התקיימו בפעם הראשונה המשחקיים האירופאיים. התחרות נערכה בבאקו, תחרות ענקית עם 6,000 ספורטאים מ-50 מדינות מאירופה שהתחרו ב-60 ענפים שונים. בשנה הזו התאמנו קשה, נבחרת שלמה של עשר בנות כמטרה להשיג את הקריטריון להיכנס לתחרות בבאקו. כדי לנסות ולעבור את הקריטריון התאמנו שעות על גבי שעות וימים על גבי ימים, אבל כשהגענו לתחרות נתנו את כול כולנו וכנראה שזה לא היה מספיק. היינו מקום אחד אחרי הקריטריון ולא הצלחנו. מה שכן, ישראל עשתה קריטריון בתרגיל הדואט וסולו ואז התחיל המאב. חזרנו לארץ והתחלנו להילחם על זה שאני ויעל נהיה אלה שנייצג את ישראל בבאקו. באותה שנה באליפות הארץ אני ויעל גם לקחנו מקום ראשון בתרגיל הדואט מה שאומר גם לפי ההגיון שאנחנו נצא ונייצג את ישראל, לא? אז אין הגיון. כמו שהבנת, כבר אני ויעל לא טסנו לתחרות הזאת אלא זוג אחר מאגודה אחרת. זו לא הייתה שנה פשוטה, אבל משם רק למדנו מהטעויות שעשינו ועלינו למעלה. לפעמים אולי באמת הכל לטובה". 

עדן בלכר בפעולה
על הקשר עם המאמנים: "אמא שלי היא המאמנת שלי. בגדול, זה הדבר הכי טוב שיכולתי לבקש ובלעדיה לא הייתי מגיעה לאיפה שאני עכשיו. היא מאמנת מדהימה והיא תלחם על הכול בשבילי ולא רק בשבילי, בכללי בשביל השחייניות שלה - בלי קשר לזה שהיא אמא שלי. נכון שלפעמים זה לא הכי כיף והעצבים מהבריכה מגיעים גם הביתה אחר כך, אבל אנחנו מנסות כמה שפחות לערב בין העולמות. מה שקורה בבריכה, קורה בבריכה ומה שקורה בבית, קורה בבית . בנוסף לאמא שלי, יש גם את המאמנות הנוספות באגודה - אתי לוי שמאמנת אותי במים גם (היא בעצמה הייתה שחיינית אצל אמא פעם ועכשיו אחרי שהיא פרשה היא באה לאמן יחד עם אמא שלי), ואת יעל רוביצק שהיא מאמנת אותנו מחוץ למים בכושר וגמישות. בלעדיהן גם לא הייתי במצב הטוב שלי היום. בלי קשר לאגודה ולמאמנות המדהימות שיש לי שם, יש גם מאמנות נוספות שמאמנות אותי בנבחרת ואיתן אני גם מסתדרת. אני לא אחת שתיכנס למלחמות עם כל אחת וכל מי שלא מוצא חן בעיני, הרי בסה"כ הן המאמנות שלי וכדאי לי שהן יחבבו אותי ושאני גם אהיה איתן בסדר. בסה"כ היחס עם המאמנות בסדר איפה שצריך להיות".

למה דווקא הענף הזה? "בגלל אמא שלי, לא הייתה לי כל כך ברירה אלא לפחות לנסות. אז נכון בהתחלה זה לא הלך כל כך לפי התוכניות של אמא, היא רשמה אותי לחוג בגיל שש ובאותה תקופה התאמנתי בתעמלות קרקע. הייתי תותחית בזה, או לפחות ככה חשבתי... ככה שבגיל שש לא הכי התחברתי לבריכה - היא הייתה קרה, תמיד הייתי קטנה כזאת שלא מבינה למה צריך שיהיה לי קר כל הזמן, אז אמרתי לאמא שאני לא רוצה. אחרי שנתיים התחיל להימאס לי קצת מהתעמלות, התחלתי לפחד, פתאום הבנתי שאני יכולה בכל רגע ליפול ולשבור משהו ולקבל מכה, אז בשביל מה אני צריכה את זה? פרשתי ואז אמרתי לעצמי - אין מצב שאני לא אעסוק בספורט ושאני לא אעשה כלום. מכאן המחשבה הייתה 'טוב, נלך שוב פעם לבריכה הקרה הזאת וננסה שוב, מה כבר יכול לקרות' . ואז זה קרה, ההתמכרות החלה. פתאום נכנסתי לבריכה והיא לא הייתה כזאת נוראית ופתאום גם הצלחתי לעשות כמה מהדברים ואמרתי לעצמי, בעצם למה לא? המשכתי והמשכתי ופתאום הלך לי טוב והסתבר שאני טובה בזה. הכישרון של אמא עובר בגנים כנראה... ככה נוצר מצב שאני מתאמנת כול יום כמה שעות ביום. אמא מרוצה אפילו בלי לרדוף אחריי יותר מידי ואני? זהו, התמכרתי לענף הזה. התמכרתי לריקוד במים, לתחושת סיפוק אחרי הצלחת תרגיל, לתחרויות בזה, למוזיקה שבתוך המים ואפילו למים עצמם".

בלכר הוסיפה: "כשאני לא במים? תחביבים ושאיפות? מגיל קטן ועד הצבא רקדתי גם מחוץ למים - בלט קלאסי, מודרני, ג'אז. אהבתי את זה מאוד, התזוזה של הגוף עם המוזיקה.  עכשיו כשאני בצבא התחלנו להתאמן יותר בבריכה ובמים וגם יש פחות זמן אז פחות יוצא לי. בסופי שבוע למזלי אני הרבה בחברת אנשים ואני מאוד אוהבת את זה. אבל בכללי באמצע שבוע רוב הזמן שאני לא במים, אני ישנה. זה כנראה התחביב האהוב עלי, לישון. דבר ראשון זה חשוב בשביל הגוף שיוכל להתאושש, אבל זה גם כיף. אין יום שאני לא ישנה שנ"צ - זה חובה אצלי. גם אם זה עשרים דקות, אני חייבת. אחרת אני מרגישה שאי אפשר להמשיך ביום".

חולמת בגדול. עדן בלכר
על השאיפות שלה: "דבר ראשון זה המטרה הקרובה שלי והיא אולימפיאדה. לא תמיד חשבתי והאמנתי שאני אוכל להגיע לשם . זה תמיד היה נראה לי כל כך רחוק ממני וברמה כל כך גבוהה, ככה שלא יצא לי לחשוב על זה באמת. אבל בשנים האחרונות אני פתאום מבינה שוואלה זה אפשרי, זה לא כזה רחוק ממני ואני יכולה לעשות את זה. עכשיו זאת המטרה שלי בחיים. אחר כך מה יהיה? אני לא באמת יודעת לגבי מה יקרה אחר כך. זה עוד הרבה זמן - אי אפשר לדעת מה יהיה. אי אפשר לדעת גם מה יהיה עוד שנה, אז אני יודעת שאין לי מה לחשוב עוד על מקצוע לחיים. כרגע אני מתרכזת בשנתיים הקרובות עד 2020, שזו השנה של האולימפיאדה, ואחר כך נמשיך הלאה עם החיים. אי אפשר לדעת מה יהיה".

ספורטאים שאת אוהבת? "בתכלס אין לי מישהו שאני מעריצה שלו. יש בכללי את הספורטאיות הרוסיות שאני מאוד מעריכה אותן, ושהן מתאמנות ומגיעות לרמות מטורפות בענף שלנו ובאמת רמה אחרת ומטורפת. אבל בתכלס אני מעריצה את אמא שלי היא באמת דמות להערצה. דבר ראשון היא פיתחה את הענף הזה בארץ. היא במקור מרוסיה, היא הגיעה לארץ לעשות הופעות של שחייה אומנותית ביחד עם דולפינים בדולפינריום באילת ואז הציעו לה ולשאר הבנות שהיו איתה להישאר פה בארץ ולפתוח שחייה אמנותית אז היא ועוד שתיים הסכימו. הן עזבו את הארץ שהם גדלו בה והתחילו הכול מחדש פה בלי לדעת את השפה ובלי לדעת מה יהיה. מבחינתי, היא האישה הכי חזקה שיש, תמיד משיגה מה שהיא רוצה. היא תילחם על מה שצריך ותמיד גם תצליח. לוותר? אין אצלה דבר כזה".

על הנבחרת הלאומית: "בנבחרת הייתי מגיל צעיר, בעצם מנבחרת בגיל ילדות שזה גילאי 12 ומטה, ועד היום אני בנבחרת ומייצגת את ישראל. כמובן שהנבחרות מחולקות לפי קטגוריות גיל. רק בשלוש השנים האחרונות עברתי לגיל הבוגרות (גילאי 18 ומעלה) ושם אשאר. בנוסף, בישראל עד לפני שנתיים לא היה לגיל בוגרות נבחרת שהיא קבוצה, תמיד זה היה רק זוגות ורק לפני שנתיים התחלנו לצאת בתוך קבוצה עם הנבחרת לייצג את ישראל גם בקבוצתי ולא רק בתרגילי הזוגות (הדואטים). קהל? בענף שלנו אין כמעט קהל חוץ מתחרויות גדולות כמו אליפויות אירופה ואליפויות עולם. לדוגמא, באליפויות הארץ הקהל היחידי שיש זה המשפחות של המתחרות. הם מדהימים ותומכים, אבל מבאס שהענף הזה לא מקבל את הבמה שהוא צריך לקבל, שלא מפרסמים אותו ולא מדברים עליו ולכן גם בקושי מכירים אותו. זה ענף מדהים ויפה שלפי דעתי אנשים פשוט מפספסים ממנו. לקבל כותרות בגיל כזה צעיר? ברור שזה מחמיא וכיף, אבל עדיין זה כלום. אף אחד לא באמת מכיר ויודע בכלל מה זה שחייה אומנותית בארץ וזה חבל מאוד. לפי דעתי, הענף הזה יכול להתפתח, לגדול ולהביא יותר תוצאות, רק אם היו מכירים יותר ויודעים יותר עליו".

נגישות